<h1>האורה לרש"י סימן נ"ז</h1>
<h2>דף נח.</h2>
השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה, לשמור לו את התינוק, אין נותנין לו שכרו של שבת, לפיכך אין אחריותו עליו, ואם היה שכיר שבת. [שכיר חודש שכיר שבוע, נותנין לו שכרו של שבת], לפיכך אחריותו עליו בשבת, ולא יאמר לו תן לי שכרי משבת, אלא תן לי שכרי של עשרה ימים.
והיכא דאגר ישראל בהמתו לישראל חבירו ואמר ליה על מנת דליתן ליה כל תלתין יומא דקיימא ההוא בהמה גביה [אגרא דינרא לכל יומי ומשכה ההוא בהמה גביה] יומין טבא. מהו למישקל מיניה אגר תלתין יומין והרי אית בהון [ארבע] דינרא דארבע שבתות, הכי דיניה אי אמר ליה יומא בדינרא, אף על גב דכל ישראל שובתי שבת [הם] ובהמתותיהן [שובתת] עמהן, אפילו הכי מיחזי כשכר שבת ואסור, ואי אמר ליה בהבלעה, כגון דאמר ליה שבעה דינרים תתן לי בכל שבת ושבת, או תלתין [דינרין] בכל ירחי שרי, דהבלעה משרא שרייא, והני מילי בבהמה של ישראל דמצווה על שביתת בהמתו, אבל אי אוגר איניש או אשאיל ספינתיה לגוי לשבעה או לעשרה ימים וקא מסגיא ההוא ספינתא בשבתא לית לן בה. דאי משום שביתת [כלים] לא חיישינן לשביתת כלים, אלא היכא דעבדי מלאכה ברשותיה דישראל אבל אי אושלינהו מקמי שבתא ועבדי מלאכה ברשותיה דגוי לית לן בה משום שביתת כלים ואי משום שנקראת על שמו [לא] דמיא למרחץ [דמרחץ] משום הכי אסור בארושותא דמרחץ לא עבדי אינשי ונקראת על שמו, אבל ספינה לא נפקא מכלל שאר כלים ואינה נקראת על שמו ומותר.
